איך כדאי להזדקן


1 דקות קריאה

בשנים האחרונות אני מלמדת צ'י קונג לאנשים מבוגרים. אני שולחת להם חומרי תרגול דרך האינטרנט (כמובן) ולעתים קרובות מדי אני פוגשת את התגובה: "אני עם מחשב ממש לא מסתדרת. אין דרך אחרת להעביר לי את החומרים? עד שהנכדים שלי יבואו ויסבירו לי, עד שלילדים שלי יהיה זמן, עד שאארגן מישהו שיסביר לי…" או תגובה אחרת, עוד יותר מקוממת: "פעם הייתי מחוברת למחשב ואפילו ידעתי הכל וניהלתי הכל וידעתי את כל הסיסמאות אבל מאז שבעלי נפטר אני לא יודעת כלום…" ואז אני לא יכולה להתאפק מלספר על אמא שלי:היא עדיין כאן, תיכף סוגרת 93 שנים בעולם הזה, אחרי שואה, אבדן, והמון אהבה. בשיחתנו השבועית אתמול היא קוננה: "אני לא רואה מספיק את הילדים שלך ואת הנכדים שלך, זה לא אמור להיות ככה…" ובמחשבה שניה אמרה: "בסופו של דבר מה רצינו כל השנים? רצינו שתהיו עצמאים, רצינו שתגדלו להיות מבוגרים שלא תלויים באף אחד, שמנהלים את חייהם בעצמאות גמורה".רק אז הבנתי שגם אותי כיוונו הדברים האלה בתור אמא. גם אני חינכתי את הילדים שלי לאור המחשבה שהם צריכים להיות עצמאים ובלתי תלותיים בתור ילדים ומבוגרים וגם אני צריכה להתחיל להתרגל למחשבה שככל שאני סבתא משמעותית ומעורבת בחייהם של נכדי, יש לשער שבבוא היום אראה אותם ואת ילדיהם לעתים רחוקות בלבד. אבל אמא שלי לא שכחה להגיד: "אבל את יודעת טלינ'קה, מה שמציל אותי זו העבודה". איזו עבודה, תשאלו את עצמכם… אישה בת 93?ובכן, לאחר שכנועים, וויכוחים והתנגדויות אינסופיות, הסכימו הורי לקנות מחשב. זה היה בשנת 2002. אמא הייתה זו שדחפה לכך ואבא התנגד. הוא ממש חשב שזו עוד אופנה מיותרת שאין צורך להיכנע לה. בסופו של דבר, לאחר שכנועים רבים, הם הסכימו לקנות מחשב והתחברו אל המאה ה – 21. אבא שכל כך נהנה מכך שסוף סוף יש לו חשבון בנק והוא לא כבול אל התקציבים של הקיבוץ, שמח לנהל את חשבון הבנק שלהם מתוך המחשב, כמו גם לשחק שחמט עם שותפים מרחבי העולם. אמא מצידה, התחילה לתרגם ולהקליד דפי עדות של ניצולי הונגריה אשר נאספו ושכבו ביד ושם והיו בלתי נגישים בשל מחסום השפה. מצד אחד היא נחשפה אל הזוועות והכאב האינסופי שאצרו בתוכם הסיפורים, מצד שני, לאחר פרישתה לפנסיה בגיל 80, זה נתן לה תעסוקה קבועה ומעניינת והיא מצאה בכך עניין רב ותחושת ערך. כשאבא נפטר, בשנת 2010, נגמרה העבודה הזו ואמא הייתה די מבוהלת כיצד היא תתמודד גם עם האובדן וגם עם היעדר העניין והעיסוק המשמעותי. בימי השבעה, כתבנו לארכיון מאיר יערי בגבעת חביבה והצענו להם שאמא תקליד חומרי ארכיון אשר אינם נמצאים במחשב ועלולים להיהרס במהלך השנים. הם נענו בשמחה והתחילו לשלוח לאמא חומרים להקלדה. כאן היא מצאה עניין מחודש – גם חומרים רלוונטיים לסיפור חייה הנוגעים להקמת תנועת השומר הצעיר בארץ והקמת קיבוצי השומר הצעיר וגם מחוייבות ועבודה. הצורך לקום כל בוקר ולעבוד הוא צורך מאוד עמוק בחייה והיא הייתה אסירת תודה לארכיון אשר סיפק לה את העבודה הזו. הם מבחינתם בירכו על כך שהחומרים כעת ממוחשבים. אך גם שם הסתיימה העבודה ואמא עוד פעם מצאה עצמה מודאגת שמא לא יהיה לה לשם מה לקום בבוקר. כאן התגייסה אחותי שעובדת בארכיון של קיבוץ נגבה. היא מצאה ארגזים של צילומים ישנים של ראשית הקיבוץ אשר איש לא יודע מי הן הדמויות המצולמות.כעת, עבודתה של אמא היא לזהות את האנשים ולרשום זאת ליד התמונות. ועל זה אמא אומרת: "כל עוד יש לי עבודה, כל עוד יש לי מטרה שבשבילה אני קמה בבוקר אז לא נורא שהרגליים כואבות, לא נורא שקשה לי ללכת, העיקר שיש מטרה לחיים."ועל זה אני אומרת: זה צריך להיות סטארטאפ למבוגרים בכל ישוב, כפר ועיר, מישהו שדואג לתת עבודה לאנשים מבוגרים. יש אין סוף עבודה לעשות הקשורה בתיעוד והנצחה של כל ישוב וישוב. כל כך הרבה סיפורים מרתקים שיעלמו יחד עם האנשים שילכו לעולמם וכל כך הרבה תחושה של ערך ומשמעות לאותם אנשים מבוגרים שעדיין לא חשים מיותרים בחברה.
אביטל אהרוני
המקצוענים בזום
(בתמונה: אמא שלי, שרה וויס אפשטיין)

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.